בשיעור זה נסביר על סוגי הפרוזבול הקיימים כיום, וכיצד הלכה למעשה יש לחתום על הפרוזבול.

מדוע תיקן הלל את הפרוזבול? ומה בכלל משמעות המילה פרוזבול? וכיצד ניתן לתקן תקנה כנגד מצווה דאורייתא של שמיטת כספים?

יש דעה שאומרת שעציץ שאינו נקוב דינו כקרקע משום גזירה שיתירו עציץ נקוב בגלל הדמיון בינהם. הרב אוירבעך גם כן אומר שאסור להקל בכך, אבל בעציץ שאינו נקוב שנמצא בבית מי שמקל לא מחמירים עליו.

יש פרשנים שאומרים שבגלל שזה ספק, וכיום שמיטה מספק מותר לנטוע בבית, ויש מפרשים שהחמירו. החזון איש מקל בבית רגיל שזה לא דרך הזריעה. בבית שמיוחד לזריעה זה בעייתי.

כיום בנוגע לחממות יש מחלוקת. יש פוסקים שאומרים שחממה זה כמו שדה.

בנוגע לדין מצע מנותק מתחת לתקרה אין חולקים שדין זה מותר. על נושא זה הרב יעסוק בשיעור הבא.

מכאן יוצא שני פירושים בתוספות. פירוש אחד אומר שלך אסור ללקט מההפקר ולמכור, אבל לך מותר ללקט, ולבו שלך מותר למכור. כלומר, אם אדם קונה ממישהו אחר ומוכר, אין בכך שום איסור. גם מי שאסף כדי לאכול ומוכר את מה שנותר לו - אין בכך איסור.

עם זאת, התוס' במסכת ע"ז מפרש שצורה אחרת. משמעות המילה סחורה היא שהאדם לוקח כמות של פירות ועושה מהמכירה שלהם עסק. כלומר הוא מוכר בכמויות וביוקר. עם זאת, אדם שקונה על מנת לאכול - מותר.

הרמב"ם מתייחס בקצרה לנושא. אסור למכור כמויות גדולות, אבל כמויות קטנות אפשר.

האם האיסור הוא על המוכר, או גם על הקונה?

המבי"ט כותב בפירוש שהאיסור הוא על המוכר ולא על הלוקח. הלוקח לוקח לצרכי אכילה ולא לסחורה.

החזו"א אומר שהאיסור גם על הקונה כי הוא משתתף בסחורה של המוכר.

האם מותר למכור פירות הפקר?

המשנה במסכת שביעית אומרת שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית. במסכת עבודה זרה, הגמרא אומרת שאסור גם לפרוע חוב על ידי פירות שביעית.

הרמב"ן מונה את איסור הסחורה בפירות השביעית בתור מצווה, בניגוד לרמב"ם. יש שלמדו מהרמב"ן שיש מצווה באכילה של פירות השביעית.

הרמב"ן סובר שאיסור הסחורה נובע מחמת כך שהוא לא מקבל את התמורה באותו שווי הקדושה באכילה. הוא מחליף פירות שביעית במשהו שהוא לא נאכל. לפי זה יוצא שאם הוא יחליף עם משהו שאפשר לאכול (כמו פירות או אפילו כסף) הסחר יחול, וגם הפירות וגם התמורה קדושים בקדושת שביעית.

על מנת שבעלי השדות לא יעברו על מצווה זו, הרב שלמה זלמן מציע שיפקירו את הפירות לפני זמן הביעור. כלומר, בתקופה שהיא ספק אם היא תקופת הביעור, צריך להפקיר את הפירות כל יום מחדש.

הרב מרדכי אליהו סובר שיפקיר את הפירות בתחילת התקופה, ויכניס את הפירות לבית על מנת לא לזכות בהם.

ספר החרדים מדייק מדברי הרמב"ם שאם אדם לא ביער פרי שלא על מנת לאכול את הפרי, הפרי מותר באכילה לאחר עונת הביעור.

המשנה אחרונה מדייק מהמשנה שאם הפרי עבר בעלות, לא צריך לבער את הפרי.

בירקות, הירק נשאר תמיד עד שקוטפים, אז מתי הביעור בירקות אם בכלל יש?

בתוספתא כתוב שלא מתחשבים בירקות שגדלו בבית השלחין. כלומר ירקות לא כלים מן השדה בגלל שאנחנו משקים אותם. בצורה טבעית הם היו אמורים להתכלות.

דין ביעור הוא לגבי הפירות שכלים מן החיה. מה לגבי פירות שחיות לא יכולים להשיג בכלל כמו שדה עם גדר?

המהר"י קורקוס כותב שלשיטת הרמב"ן הביעור מאוד נח. לא צריך ממש להבעיר את הפירות. מספיק להפקיר. לכן, המהר"י קורקוס אומר שבגלל שיש היום עוני ניתן לסמוך על שיטת הרמב"ן, ולא ממש להבעיר. המהר"י קורקוס מסביר איך אפשר להפקיר מבלי שיהיה הפסד כספי לחקלאי. בשיטה זו נוקט גם המהר"ם בן חביב, וכן ר' יוסף קארו.

לעומת זאת, החיי אדם סובר כשיטת הרמב"ם. צריך ממש לכלות את הפירות. בצורה זו, מקיימים את המצווה בצורה המהודרת ביותר. בכל זאת, בשעת הדחק אפשר לסמוך על שיטת הרמב"ן.

הרב קוק בכל זאת נוקט בשיטת הרמב"ן.

הר''י קורקוס כותב שההלכה לפי הדעה המקילה, שהפירות מותרים באכילה וכן זו דעת הרמב''ם. בספר "כפות תמרים" ישנה ראיה שיהודים היו קונים תוצרת מנכרים שהיו בארץ ולא הפקירו את השדות בשביעית, ומנהג יהודי ארץ ישראל מעיד שפירות אלו מותרים באכילה. ערוך השולחן סוקר את השיטות ואומר שלא מוחים בידי המקילים. הרב טוקצ'ינסקי מכריע כדעת רב הפוסקים המתירים. תלמידי החזו''א התלבטו בדבר בשל דברים שנראו לכאורה סותרים בשני מקומות שונים בכתביו. נראה שלבסוף אף בשיטת החזו''א להקל בדין "שמור". ה"מנחת יצחק" כתב שמנהג ירושלים להחמיר וכן מופיע בדברי הגר''א וייס.

הלכה למעשה – יש מקום להקל בדין "שמור" – "שמור ונאבד מותר באכילה".

הספרא דן במקור שהתורה אומרת לא לבצור ולקצור, ומביא שתי דרשות בנוגע לדין זה, בהם אנו רואים שניתן לאכול רק מן המופקר ולא מן הנשמר. הראשונים בניסיון להבין דרשות אלו, הביאו את הגמרא ביבמות בה מסופר על עכו''ם שהיה מוכר פירות בשוק, ובניסיון להשביח את פירותיו היה אומר שאלו פירות מפרדס שמור ומגודר. נראה את מחלוקת רש''י ותוספות האם פירות "שמורים" מותרים באכילה או לא, וכן את מחלוקת גדולי ישראל האחרונים בדעת תוספות האם האיסור באכילה כולל גם איסור הנאה?

בשיעור זה הובאו שיטת הגר''א אותה למד מתוך הספרא ומהמשנה, שאומר שניתן לבצור מה שנקצר בצורה לא מקצועית, ותגובת הרב קוק על שיטתו שאומר שלא ניתן לבצור אלא מה שרק נתלש.

עיקר העיסוק בשיעור היה בשיטת הרמב''ם בספר המצוות ובהלכות שמיטה ויובל, המסביר שדרישת התורה היא לא לקצור כבכל שנה ואם כן ישנם דרכים דרכם ניתן לאכול מפירות השדה בשנת השמיטה.

נראה את שיטת המנחת חינוך עיקר האיסור מן התורה הוא לבצור כדרך הבוצרים, ונבין דרך מקרה המתואר בתוספתא שבצירה כדרך הבוצרים אמורה בשדה הפרטי של אדם, ובדברי הרב ישראלי זצ''ל נראה שכאשר האיסוף הוא עבור ישראל כולו הדבר אפשרי.

הלכה למעשה – אדם ואף בעל שדה, יכול לאסוף כמות קטנה של יבול בדרך שינוי הנדרשת עבור בני ביתו לאכול לשבוע.

הלכה למעשה: הפירות יהיו הפקר אף על פי שבעליהם לא הפקירו אותם. אולם, אסור להיכנס לשדה כאשר הבעלים אינו נותן את רשותו.

הרב פירט מספר הנחיות מעשיות לשמירה על הגינה הפרטית בשנת השמיטה.

נעסוק בשיטת הרמב"ם, שמונה בספר המצוות את המצווה לשמוט את יבול השביעית. אדם שינהג מנהג בעלות - גידור שדהו או איסוף הפירות לביתו - יבטל מצוות עשה. מותר לבעל השדה לקחת רק מעט פירות לצריכה הביתית שלו כאחד האדם.

חז"ל אפשרו לאדם לא לפרוץ גדר שהייתה לו מסביב לשדהו, אך אסור לו לבנות אותה בשמיטה.

ישנה מחלוקת גדולה היוצאת מכאן - האם הפירות מופקרים מאליהם, או שההפקר תלוי בפעולת האדם?

הלכה למעשה: מותר להפעיל קוצב מים לפני השמיטה, כדי שישקה במהלכה.

הדברים אינם פשוטים, כיוון שבמשנה במסכת שביעית (וכן בגמרא במועד קטן) ישנה מחלוקת תנאים לגבי מקור הדין האוסר חרישה בתוספת שביעית (התקופה לפני שנת השמיטה). בין אם לומדים מפסוק או מ'הלכה למשה מסיני', התנאים סבורים שהחרישה אסורה בשנת השמיטה. אם כן כיצד פסק הרמב״ם שחרישה אינה אסורה?

הרדב"ז מסביר שסוג החרישה עליה דיבר הרמב"ם היא כזו שנעשית לפני הזריעה, והיא אינה אסורה מהתורה. חרישה נוספת, נעשית לאחר הזריעה ומכניסה את הזרעים לאדמה, זו למעשה זריעה והיא זו שאסרה התורה. ישנה גם חרישה סביב אילנות שמועילה לגידול העצים והיא מעין תולדת זמירה שעליה יש הלכה למשה מסיני. רבים מהראשונים וכן מורי ההוראה פסקו שכל חרישה אסורה. הרב קוק כתב שבשעת הדחק ובהפסד גדול אפשר לסמוך על שיטת הרמב"ם ולחרוש כדי שלא ימותו עצים.

הרב טוקצ'ינסקי מסביר ששמירה על פרי היא בעצם השבחה, כיוון שהיא מנוגדת לטבעו של העולם הכולל תקלות להפרעות לצמיחת הפירות. ומה שקרוי 'אוקמי' הוא הסרת נזק מיוחד ובלתי רגיל. ה'חזון איש' מבין מדברי הרמב״ם שמותר להגן על הפירות, אך לא להשביח את העץ.

הלכה למעשה: התקבלה ההבחנה בין אוקמי לאברויי וזוהי ההנחייה לחקלאים בשנת השמיטה. בגינה הביתית יש להשקות מעט פחות מהכמות הרגילה בכל השנים.

הלכה למעשה: הרב טוקצ'ינסקי בספר השמיטה מפרט את סוגי פעולות הזמירה האסורה.

הרמב״ם מנה שש מצוות הקשורות לשמיטה, ובהם איסורי זריעה וזמירה, קצירה ובצירה. קיימת מחלוקת אמוראים במועד קטן האם נאסרו רק אבות המלאכות או גם תולדותיהן. הרמב״ם פוסק שהתולדות מותרות מהתורה, אך אסורות מדרבנן. על פי שיטת הרמב"ם, נטיעה אסורה מדרבנן. חלק עליו הר"ש משאנץ ולמד שנטיעה אסורה מהתורה בקל וחומר מזמירה.