בחלקו השני של השיעור עשינו הקדמה לספר מערכת הא-לוקות.

בהמשך השיעור נפגשנו עם ממד הריח אצל הרב הנזיר. הריח מאפשר, הכרה פנימית של עניינים שונים, והוא קשור לפורים. הריח מטווח בין "אתה" ל"הוא" על ידי גישוש והכרה אמצעית מסוימת. ההיכרות נעשית על ידי הריח, שכן "מה שאין משיגים בדעת, משיגים בריח"(הרקליטוס), ועל ידי "ריחרוח" ניתן להשיג מספר תובנות לגבי אותו "אתה" בלתי נראה ומושג, "אתה הוא ה' א-לוקינו שהקטירו אבותינו לפניך את קטורת הסמים".

בפסקה פ"א, "הפגת שכרון החיצוניות", הרב קוק מדבר על כך שרוב העולם עוסק בדברים בחיצוניותם, ואילו רק אנשי מעלה פונים אל המימדים הפנימיים שלהם. הרב הנזיר מבאר ב"חוג הראי"ה" כיצד באמצעות ההתבסמות בפורים אפשר להתחבר אל ניצוצות החיות והקדושה שבקליפות, בחיצוניים, ולהביא ברכה בכך. בגמר השיעור עסקנו בדברי הרב הנזיר על מציאת הניצוצות והקדושה בצדדים הייצרים שבחיים, שהם הצדדים הדינאמים והזורמים שבחיים, והם תשתית המציאות.

בסוף השיעור דיברנו על כך שהרב הנזיר מבחין בין שני סוגי הודאות: א. הודאה על ניצחון, ההינקמות מהאויב. ב. הודאה על ישועת ישראל, על החזרה לחיים, ודרך הבחנה זו למדנו כיצד, דווקא בפורים, אפשר להודות גם לצד טראומה וקושי.

בסוף השיעור עסקנו בביקורתו החריפה של הרשב"א נגד רבי אברהם אבולעפיה, רבו של רבי יוסף ג'יקטיליה, אשר מנעה במשך שנים את הדפסת ספריו. כמו כן, עסקנו בשאלה על מידת השפעתו של רבי אברהם אבולעפיה על הרב הנזיר.

קיים דמיון בין הקבלה לאפלטוניזם, אך ההבדל ביניהם הוא "כהבדלה בין קודש לחול": אפלטון דוגל בדואליזם בין רוח לחומר, בעוד הקבלה דוגלת באחדות מוחלטת שבה החומר יכול להזדכך ולהתעלות. הפילוסופיה הנאופלטונית, המדברת על האצלה בשלבים, נחשבת ללבוש מתאים יותר לעולם הקבלי.

הרב הנזיר מציע מפה רוחנית: הפילוסופיה, המבוססת על ראייה והבחנה מושגית, שייכת לעולם היצירה. לעומת זאת, עולם הבריאה שייך לשמיעה ולהקשבה פנימית, המאפשרת חיבור לחיות האלוהית בצורה מלאה יותר. לבסוף, מוסבר כי הוגים כרס"ג וריה"ל פירשו את ספר יצירה בדרך פילוסופית, אך המניע שלהם היה הרוח העברית הפנימית השייכת לעולם הסוד, ולכן הרב הנזיר יקרא לפירושיהם "קבליים".

הסוגיה שסביב תורת השמיטות מציגה לנו כיצד נראית מחלוקת בין המקובלים, ובסוף השיעור נראה דרך שיטתו של הרב הנזיר כיצד אפשר להציע תשובה לישוב המחלוקת(נציין, התשובה שהציג הרב צמח דומה לתשובה למחלוקת הכוזרי והרמב"ם בשיעור 11, ובכלל למחלוקות בין הוגים ביהדות, בכך שהתשובה לסיבת המחלוקת טמונה בשאלה מה מעסיק את ההוגה)

בחלקו השני של השיעור עסקנו בתחילת הקבלה הספיריית, אשר ראשיה הם הראב"ד השלישי ובנו רבי יצחק סגי נהור, והיא הגיעה גם לרמב"ן. עסקנו בתחילת הופעת מערכת עשר הספירות אצל הראב"ד השני, חמיו של הראב"ד השלישי בעל ההשגות, ועסקנו בקישורו אל רבו רבי יהודה(=ר"י) ברצלוני. המחקר התקשה עם העובדה שר"י הברצלוני כתב פירוש על ספר יצירה, שבו לראשונה מוזכר עשר הספירות(ללא שמות והיררכיה), ואילו אצל תלמידו מתגלה כעת הרעיון של עשר הספירות כפי שהוא מוכר לנו(- בשמות ובהיררכיה), שכן מדובר על "דילוג". הרב צמח ענה שאפשר להבין זאת כי הראב"ד השני מצא אצל הר"י ברצלוני סיוע לקבלת לרוח הקודש, ולאו דווקא במסירה של תכנים ומושגים קבליים, שזו היא תשובה שאינה יכולה להתקבל בעולם המחקרי , המחפש אחר ראיות ועדויות כתובות.

בהמשך השיעור עסקנו בספר תיקוני זהר, שהוא ממרכיבי ספרות הזהר. תיקוני זהר מוסיף ומפרט בצד השמעי של ספר הזהר. ספר תיקוני זהר עוסק בכך שמראות הופכים לשמות שונים, וכמו כן גם בטעמים, נקודות, ואותיות. אלו מתבטאים גם החיות הא-לוקית, "השפעה השמיימית", החלה על האדם. על כן, הרחבנו את העיסוק במעמדו של הניגון אצל הרב הנזיר, וחיוניותו להבנת עניינים שונים, ובכך שלעיתים נדרש "מצב פיוטי", שירה וניגון על מנת לחוות, להבין ולתאר מצבים שונים של חיים. 

א. הרב הציג את המחלוקת בעניין תפיסת הנבואה בין הכוזרי והרמב"ם, כאשר הכוזרי מצריך מן האדם להיות חלק בעל סגולה ועניין א-לוקי, שוכן בארץ ישראל על מנת שיתנבא; ואילו הרמב"ם לא מצריך את תנאי הסף הללו. הטענה היא שמשום שהרמב"ם משתמש במעטה פילוסופי ניאו- אריסטוטלי, אשר נוקט שהנבואה היא תופעה אנושית, הרמב"ם לא מציין את תנאי הסף הללו, למרות שהוא כן טוען הנבואה היא תופעה א-לוקית המתרחשת ברצות ה' (הערת העורך: למרות שהדברים נשמעים חריפים, אפשר למתקם ולומר כי דברי הרמב"ם הופנו אל קהל יעד מסוים, והרמב"ם דיבר אליהם).

כמובן, אין הדבר חוסך את האימות הדברים אל המקורות, אך זהו גורם לעמדות מסוימות בתפיסת ההוגה.

ב. הרב צמח הציג כיצד עניין התהוות לשון הקודש "רוח מרוח" בדרך השתלשלות והתאצלות מן הקודש, חשוב ועיקרי לרב הנזיר גם בנושא של הנבואה השמעית. הנבואה השמעית מתרחשת על ידי הקשבה לזרם החיים- והמשגתו אט אט לכדי דיבור.

בשיעור עסקנו בספר הזהר. ספר הזהר גרם לסערות כבר מעת גילויו, ושאלות שונות נסובו סביבו. עסקנו בשאלות מאילו בחינות אנו אומרים כי חלקים בזהר נכתבו על ידי משה רבנו או רשב"י, כאשר נראה מסגנונו כי הוא נכתב בתקופה מאוחרת. ראינו את דברי הראי"ה קוק הכותב כי הזהר התקבל על ידי חכמי ישראל, וכי הסערות סביבו אינן חדשות, ולמרות להן הספר התקבל על ידי מרבית גדולי ישראל. כמו כן, למדנו כי הרב הנזיר מגדיר את ספר הזהר כספר יסוד קבלי, למרות שאיננו קדום כל כך, משום שהוא ספר שנתן מושגים נוספים לבטא בהם את העולמות הרוחניים.

הרב צמח מסביר כי הרב הנזיר כלל לא ראה בשאלה זו בעיה, שכן אצל הרב הנזיר הן הרוח והן התכנים אשר בהם עוסקות הפילוסופיה הדתית היהודית והקבלה, הן זהות; כלומר, הקבלה גם כן עוסקת במדע, אלא במדע העברי הקדום, והדבר מתבטא מכך שרבותינו ראו לנכון לכתוב לספר יצירה גם פירושים פילוסופיים וגם ביאורים קבליים, וזאת מפני שיש אצלו אחדות בין המדע והחוכמה(=הפילוסופיה). ספר יצירה חשוב למקובלים בגלל שהוא מהווה מקור למושגים קבליים ולעולם הקבלי; על כן, בסוף השיעור הרב צמח הביא דוגמא כיצד במאמר ראשון הרב הנזיר בעצמו הציג כי משמעות המושג "לשון הקודש" המצויה אצל המקובלים, נלקחה מן ספר יצירה.

איבוד החיות הא-לוקית מן סיפורי התנ"ך עקב ניתוחם והפשטתם, והפתרונות השונים לכך. לפי גרשום שלום, תגובת הנגד לאיבוד החיות הא-לוקית והמיתוס מן היהדות הקלאסית- באה, לדידו, בצורתה של הקבלה. הקבלה מספרת סיפור על יישויות א-לוקיות בתוך מערכת של השפעות ומתחים, כאשר יישויות אלו מוגדרות כדמויות מיתיות בעלות תוכן חי (כאשר היחס אליהן הוא בתור מושגים) וחיות עצמית(כאשר היחס הוא כדמויות עצמאיות). ישנו יחס בין ישויות אלו לבין האדם, ובכך מתקיים קשר בין האדם והא-לוקות. מנגד, הרב הנזיר מסביר כי גם ללא הקבלה אפשר לפתור את החוסר בחיות הא-לוקית לאחר גם ניתוח ופירוש סיפורי התנ"ך על ידי חז"ל. הרב הנזיר נוקט כי עדיין יכול להתקיים קשר חי בין האדם מושגים מופשטים. "החיות הא-לוקית" קיימת בכל דבר, וכן בתוך תוכנים שכליים. הקרבה החיה ל"אוביקטים", שהם בעצמם נושאי חיים וסיפור, הוסבר על ידי הדוגמא מן קברי החשמונאים, כאשר הקברים הן "עקבות" מאירועים חיים שהתחוללו בעבר; וכמו כן אפשר להקשיב למושגים מופשטים תורניים כעקבות חיות לקשר בין א-לוקים והאדם.

בהמשך השיעור עסקנו במקורות של הקבלה. עמדנו על ההבדל בין "תשתית" שהיא יכולה להיות אפילו סיפור רע חסרת עיסוק ממשי בתכני הקבלה, לבין מקורותיה התוכניים היסודיים(=הקדומים) של הקבלה, שהם שורשי הקבלה ומקורותיה, שמהן ממש נתפתחה הקבלה במהלך התקופות.

המשכנו לעסוק ברעיון כי האור הנגלה לנביאים בנבואה, או למקובלים ברוח הקודש או על ידי גילוי אליהו - אינו נתפס על ידם כ"עצמות עליונה", אלא כרשמים של עניין נוסף, בלתי נראה, עליון יותר - הנקשב מן אותם רשמים. בנוסף דיברנו על השפה הקבלית, בכך ש"לשון פיוטית" נצרכת על מנת להיות מסוגל לחשוב על תכנים רוחניים עליונים ולבטא אותם. כמו כן הסברנו שכל אסכולה קבלית העניקה והעשירה את שפת הקבלה במושגים נוספים. מושגים אשר באמצעותם אפשר לאחוז ב"שפע הא-לוקי", אשר הוא אחד ממושאי חוכמת הקבלה, ולדבר אודותיו.

בנוסף פתחנו את הנושא של מעשה בראשית ומעשה מרכבה - והעיסוק בו יימשך בשיעור הבא.